"ואדום יעקב"

סיפורה של שסטלה "ואדום יעקב" (מיצד עתרת)

השנה 1178. מסביב למקום שנראה היום כמו גל חורבות הייתה שליטה צלבנית. כך בצפת, טבריה, באזור הבניאס ועד לבנון.

עמדתי בבוקר אביבי יחד עם קבוצת תיירים צמאי דעת, בלב האתר הארכאולוגי וסיפרתי את הסיפור הזה…

בכל בוקר עשו את דרכם מצפת האבירים של המסדר הטמפלרי כל הדרך… בואכה ואדום יעקב, הוא גשר בנות יעקב. לא הייתה ברירה, הם היו חייבים לפרנס את הנזירות החמודות שלהם.
על הגשר הקימו מאחז וכל מי שסתם עבר בסביבה ודרך בטעות על הגשר "שלהם" נאלץ לשלם להם "דמי מעבר". מה שנקרא "חאווה".
בשלב מסוים, האבירים שלנו הבינו את הפוטנציאל וגם נמאס להם לעלות ולרדת מההר… הם פנו למלכם הצעיר, בולדווין IV שיאפשר להם לבנות ליד הגשר נקודה קבועה.
אותו בולדווין היה ידוע כמלך חכם, למרות המגבלה הרפואית שהייתה לו. קצת חשש מהרעיון של האבירים הנועזים. לפני שנה וחצי בדיוק הוא חתם על "הודנה", הסכם סטטוס-קוו עם צלאח א-דין, המנהיג האיובי. במסגרת ההסכם הזה ששניהם חתומים עליו, אסור היה לבנות מצודות חדשות!
האבירים שלו בכל זאת לחצו עליו, שיאפשר להם בכל זאת לבנות פה מצודה. או יותר נכון "שסטלה", שזה בעברית פשוטה, מיצד. מצודה קטנה.

המלך בסוף משתכנע, מצודה חדשה, אכן נחוצה. עם זאת לפני שיוצאים להרפתקת בנייה רחבת ממדים צריך לדאוג שיבוא לפה כוח אבטחה גדול ויפקח "באופן אישי" על העבודות. איך אמרנו, מלך חכם.
בולדווין מגיע שמה בעצמו ונוטע אוהל סמוך לאתר עצמו. בנובמבר של אותה שנה. בשעה טובה ומבורכת, מניחים את אבן הפינה, העבודות מתחילות.
עם בואם של הבנאים, ובהמות העבודה, מגיע שליח עם שק כבד לאוהלו של המלך. השליח מניח את השק במרכז האוהל וזז הצידה. המלך מציץ פנימה ורואה מלא מטבעות זהב.
"מה זה"? הוא שואל את השליח. "קח תקרא" עונה לו השליח ומושיט לו מגילה חתומה בכתב ידו של ה"ראיס" האיובי, צלאח א-דין.
בולדווין פותח את המגילה ובה כתוב בכתב ברור "קצר ולעניין" שעליו להפסיק את העבודות מיד!! א-דין מציין במגילה כי החליט לפצות אותו בסכום נאה, סך 60K מטבעות זהב. שזהו מבחינתו פיצוי שאמור לכסות די והותר,  את ההוצאות עבור הארגון וכל ההוצאות עד לשלב הזה של הבנייה.
בולדוין מסרב. הוא כבר קיבל החלטה בעניין והוא מבחינתו, בכלל לא מעוניין לנהל משא ומתן עם המנהיג האיובי.
השליח חוזר לצלאח א-דין ומספר לו אשר אירע. המנהיג האיובי שולח אותו שוב לבולדווין ואומר "תכפיל את הסכום"! make it double
המלך הצלבני מסרב גם להצעה הזאת… למעשה זה מה שמשכנע את צלאח א-דין לאסוף את צבאו ולהגיע לפה באפריל 1179.
אם ננסה רגע להבין את המנהיג האיובי. הוא אינו שש אלי קרב, מלחמה זה יקר! הוא העדיף לתת לבולדווין כסף ולחסוך חיי אדם. אבל לאחר שהאחרון סירב להצעה הוא חייב לעשות משהו בעניין. מבחינתו אין מצב שבמקום הזה איפה שהייתה המצודה הקטנה, יהיו צלבנים. זוהי הדרך שמחברת בין דמשק לקהיר! אלה תקועים לו כמו… לכן הוא מתעקש. ולכן הוא בא לפה עם צבא גדול, מתכונן להטיל מצור.
כדרכו, הוא ניסה לרמוז לנוצרים שעדיף לסגור את הכל בלחיצת יד, במקום לתת לחרב לדבר.
אחד האבירים שהיו במצודה רנה דה מירון שמו, קלט איזה רגע… שבריר שנייה, שבו נראה שר הצבא של צלאח א-דין מסתודד עם קצינים אחרים. הוא בחר את החץ המחודד ביותר, כיוון למטרה וירה לו בול בלב.

צלאח א-דין רתח מזעם כאשר ראה לנגד עיניו את שר הצבא שלו מתמוטט, כשבליבו חץ. אבל הוא לא אחד כזה שנגרר לפרובוקציות, הוא אמר לעצמו "א-סאבר ג'מיל", למרות הכל, הסבלנות משתלמת…
הוא מחליט לעזוב את המקום הזה, אבל לא לפני שהוא מבטיח לעצמו לחזור כמה שיותר מהר ולהחריב כאן את הכל. מבחינתו, מהמצודה הזאת לא ישאר כלום!!
מכאן, הוא דוהר עם צבאו ללבנון. שם הוא מרענן את כוחותיו. הוא גם דואג לצרף אליו יחידה מיוחדת שתעזור לו להכניע את המצודה. כן, כל הזמן הזה שהוא שם, הסיפור הזה עם המצודה לא יוצא לו מהראש. הוא חייב לחזור הנה, בזמן. לפני שהצלבנים יסיימו את העבודה.
בסדרה נוספת של קרבות כאשר הקרב במרג' עיון הוא הבולט שבהם. הוא מכה בצלבנים שוק על ירך. לכאן הוא מגיע ב-24 באוגוסט 1179.
למחרת בצהרי היום, מהגבעות ממזרח (מצביע) נורית אש חצים מסיבית הישר לתוך המצודה. רוב האש מכוונת למגדל שנבנה בחלק הצפון מזרחי של המיצד. האש מרתקת את האבירים למקומם ובו בזמן, צלאח א-דין שולח את אותה יחידה מיוחדת שהזכרתי קודם, יחידת חפרים שמשימתה לחפור מתחת למגדל. כוח החפרים חופר במרץ תוך סיכון ממשי לחייו ומצליח להחדיר מתחת לקלונסאות המגדל, גזרי עץ וחומרי בעירה נוספים. העסק מתחיל לבעור… עשן שחור עלה השמיימה.
חלפו להן השעות ושום דבר לא קרה… כעבור 7-8 שעות שבעת לחימה, אורכן דמה לנצח. המגדל קרס! עם נפילתו פרצו הכוחות המוסלמים לתוך המבנה והכו בחרב את כל מי שהיה שם. הם לא חסו על כלום. איש לא ניצל. אף חיה לא שרדה.
עמאד אל-דין אל-אספהאני, מזכירו של צלאח א-דין כתב: "ביום ה' 29 באוגוסט 1179 התחמם הקרב, נפרץ גוב האריות, הזדעזע העולם והפורענות הלבינה את השערות. ואנו צופים אל החומות וממתינים ארוכות, והתגנבו ללב האימה והחששות. אז בגבור היום כלתה הסבלנות וחלפה האיתנות – התמוטטה החומה".
כשנגמר הטבח במקום, צלאח א-דין כיסה את המצודה ומחק אותה מעל פני האדמה. יחלפו 800 שנה בערך עד שמשלחת ארכיאולוגית תגיע למקום. תרים את האבנים ותחשוף את הסיפור המזעזע הזה.
הערבים כינו את המצודה בשם קאסר אל עת'רה, מבצר הבושה, ההשפלה. אנחנו כדי להסב את השם לעברית, לקחנו את הצליל הפונטי של המילה והפכנו אותה ל"עתרת".

מה, זהו? שאלה אותי אחת המטיילות.
"תשמע, 30 שנה אני חיה פה בגליל, ואף פעם לא שמעתי את הסיפור הזה…" אמרה ולאחר הוסיפה…
"תגיד. ומאיפה אתה יודע את כל זה, מה אתה ממציא? שאלה.

"כן", חייכתי. "המצאתי את זה בדיוק עכשיו…".

משם המשכנו למסלול הליכה יפהפה לאורך הירדן ההררי.